לגרגור מנדל הייתה בעיה: לחץ. בכל פעם שעמד בפני אתגר מלחיץ, מנדל התמוטט ולא תיפקד. בלית ברירה 'היגלה' את עצמו מרצון למנזר שקט ונידח ושם, הרחק מעיני שאר העולם, ערך ניסויים באפונה. איש לא ידע זאת, אך מנדל היה הגנטיקאי הראשון.
* 0600: פרנסיס גלטון (Gelton) עושה טיפול עשרת-אלפים לארנבות ומפריך תיאוריית הורשה מימיו של אריסטו.
* 1230: גרגור מנדל עורך ניסויים גנטיים על זרעי אפונה, וחושף את הבסיס הסטטיסטי של הדנ"א.
* 2430: מוטציה אקראית בדנ"א של ויקטוריה, מלכת אנגליה, גורמת למחלת ההמופיליה אצל בית המלוכה הרוסי - ומחוללת שרשרת של מאורעות שתרמה, בדיעבד, להתמוטטותה של האימפריה הרוסית והמהפכה הבולשביקית.
ההיסטוריה של הגנטיקה, או - טיפול עשרת אלפים לארנבת
כתב: רן לוי
זה תמיד אותו הסיפור הישן והמוכר. בחור פוגש בחורה. בחור ובחורה מתאהבים. בחור קונה לבחורה טבעת אירוסין. בחורה לא ממש מתלהבת מהטבעת אבל מעמידה פנים כדי לא להעליב את הבחור. בחור ובחורה מתחתנים. בחור ובחורה נכנסים למיטה, עושים את מה שעושים ואחרי תשעה חודשים יוצא תינוק.
אבל רגע. עיצרו את הסוסים. למה יוצא תינוק? זאת אומרת, למה דווקא תינוק אנושי? למה לא…סוס? או דג? או כל יצור אחר. ברור ששני ההורים הם בני אדם, אבל כיצד התכונה המסתורית הזו- 'להיות אדם'- מועברת אל הדור הבא? זאת ועוד, למה הצאצא דומה להוריו או, במקרים מסוימים, לשכן? מהו בדיוק המנגנון שמאפשר להורים להוריש את התכונות שלהם אל הילדים?
אריסטו ופילוסופים יוונים אחרים שיערו שהדם הוא זה שנושא את התכונות התורשתיות: מכאן מגיעים אלינו ביטויים כמו 'קשרי דם' או 'דם כחול'. לחוקרים הקדמונים לא הייתה דרך להוכיח או להפריך את התיאוריה הזו, והיא נותרה על כנה במשך יותר מאלפיים שנים.
במאה ה-19 הופיעה תיאוריה חדשה בשם פאן-גנסיס. הפאן-גנסיס שימרה את הרעיון המקורי של תורשה באמצעות הדם, ואף הרחיבה אותו. על פי תאוריה זו, כל איבר בגוף מפריש חלקיקים זעירים שמכילים את התכונות שלו: כמו זרעי צמחים קטנים, אם תרצו. החלקיקים הללו מועברים- כנראה בתוך זרם הדם- אל איברי המין ומשם אל התינוק המתפתח, שם הם צומחים והופכים לאיברים הבוגרים והשלמים.
אחד מתומכיה המפורסמים של תאוריית הפאן-גנסיס היה צ'ארלס דארווין. למרבה האירוניה, מי שהפריך את התאוריה הזו, בשנת 1870, היה החוקר פרנסיס גלטון (Galton), שהיה בן-דוד רחוק של דארווין. גלטון ביצע סדרה של ניסויים פשוטים וחכמים. הוא לקח ארנבות משני גזעים שונים: גזע אחד שהייתה לו פרווה אפורה ואוזניים זקופות, וגזע שני בעל פרווה לבנה ואוזניים שמוטות. גלטון שאב דם מארנבת בעלת פרווה אפורה והזריק אותו לארנבת בעלת אוזניים שמוטות. הוא הזריק לארנבת עוד ועוד דם, עד שהיה משוכנע שכל הדם שבארנבת שמוטת האוזניים הוא למעשה דם של ארנבת אפורת פרווה. במילים אחרות, הוא עשה לארנבת טיפול עשרת-אלפים. הוא ביצע את אותו הדבר לארנבות נוספות, ואז אפשר להן להתרבות. גלטון בחן בקפידה את הצאצאים, אבל לא מצא שום שינוי מהגזע המקורי: הפרווה לא הפכה לאפורה בעקבות עירוי הדם, והאוזניים נותרו זקופות כמקודם. מכאן, הסיק גלטון, ששום תכונה של הארנבת לא מועברת באמצעות הדם. אז אם הדם אינו מעביר את התכונות, כיצד בכל זאת הן מועברות מדור לדור? הבה נתקוף את השאלה הזו מכיוון אחר.
שני ההורים בדרך כלל שונים מאוד זה מזה. האב יכול להיות נמוך, מכוער ועשיר והאם גבוהה, נאה ומאותגרת כלכלית. מה קובע אילו תכונות יקבל הילד מאביו ואילו מאימו?
רוב המדענים במאה ה-19 האמינו שהתכונות של הצאצא הן מיזוג של תכונות ההורים. הכוונה כאן למזיגה חלקה, באותו האופן שבו צבע כחול מתערבב עם צהוב ליצירת צבע ביניים, ירוק. זאת אומרת שאם האב מכוער והאם יפיפייה, הילד ייצא בסדר, סביר. התיאוריה הזו קיבלה חיזוק מכמה תופעות שהיו מוכרות לכולם. אם אחד ההורים היה לבן והשני שחור, למשל, הילד בדרך כלל היה מקבל גוון ביניים- מה שמכונה בדרך כלל 'צבעוני'.
אבל פה ושם היו תכונות שתיאורית מזיגת התכונות פשוט לא הצליחה להסביר. אם לאב יש עיניים חומות ולאם יש עיניים כחולות, העיניים של הילד אף פעם לא יקבלו צבע-ביניים! הן תמיד יהיו בצבע חום או כחול. עוד יותר גרוע- מבחינת התאוריה- לפעמים לשני ההורים היו עיניים חומות, והילד עדיין היה יוצא עם עיניים כחולות.