Show notes
בשנת 1972 הגיח לאפלת בתי הקולנוע הפרק הראשון בטרילוגיית ״הסנדק״, שאחד ממוביליו, מייקל קורליאונה (אל פצ׳ינו), הוא גיבור מלחמה, בן למשפחת מהגרים, המנסה להתרחק מאווירת הפשע שסביבו; וההמשך הקודר ידוע.
באותה שנה התגייס לצנחנים יום טוב סמיה, ראשון ילידי הארץ במשפחת יוצאי לוב, נער שגדל במעברת פרדסיה-בית ליד ובשכונה קשוחה בנתניה. סביבת ילדותו התאפיינה במצוקה אפרורית ובפיתויי עבריינות. להבקעת התקרה הנמוכה של הציפיות להצלחתו נדרש מינון נכון של ערכים מבית ההורים, אופי חזק של מורד במוסכמות ומסגרות שהכילו אותו.
וגם, מתבהר יותר ויותר בחלוף העשורים וכשהזיבורית העכשווית של הפוליטיקה תפסה את מקום העלית וקלעה את ישראל למשבר, המאמץ הכביר, הפגום, המואץ, המטפח, המקפח, המרומם, המקומם, המקדם של שתי מערכות משלימות אם גם רחוקות משלמות, מערכת החינוך והמערכת הצבאית בשנות ה-50׳ וה-60׳, לקחת את בני המהגרים, להרביץ בהם ישראליות ולהציב אותם, אם ישרדו, על כן-השיגור לניידות חברתית.
סמיה, אלוף ודוקטור, הוא נציג מובהק של פלא זה. באותו רקע, באותן תכונות, אך ללא אותם ערכים, היה בנקל מתפתח לא למנהיג קרבי נחוש ומיומן של פלוגות וגדודים, אלא למנהיג פלילי נחוש ומיומן של פושעים וכנופיות; הרי לעתים מפריד רק קו דק בין מפקד סיירת מובחרת לראש חבורת שודדי בנקים.
בפיקחותו, בחריצותו, בשאפתנותו נחלץ מהעתיד שאיים לסגור עליו ופילס לעצמו נתיב צבאי. כמי שמעולם לא התרחק מהדת, מוכר לו היטב הפסוק ״מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביון, להושיב עם נדיבים״. אי אפשר לשמוע את סיפורו האישי, את רצף איזכוריהם של מוריו ומחנכיו, באזרחות ובצבא, בלי להתפעל ולא אחת גם להתרגש.
בחלק הראשון של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר יום טוב סמיה את טיפוסו העיקש במעלה הגבעה. תמיד ידע לשווק את מרכולתו, עם הרבה אמת בפרסום, וללא הצטנעות מתחסדת. סתם כך, בצבא עתיר קצונה תחרותית, אין אדם שהתגייס ללא בגרות מגיע בגיל 43 לדרגת אלוף ודוקטור לסוציולוגיה, לאחר פיקוד רצוף על גדודים, חטיבות ושלוש אוגדות וללא תפקיד-מטה אחד ויחיד מאז שהיה קצין אג״ם חטיבתי.
חוץ מגולני התנסה סמיה בפיקוד בכל חטיבות החי״ר של תקופתו - בצנחנים, בעיקר, אך גם בנח״ל, בגבעתי ובבה״ד 1. כמקובל בשנות ה-90׳, פיקוד על שתי אוגדות לחימה יומיומית, אצלו לבנון ועזה, זיכה אותו (כמו את גבי אופיר, שאול מופז ואיציק איתן) בדרגת האלוף. גבי אשכנזי הוא בן מחזורו, יואב גלנט (פקודו בדרום ולימים מפקדו במילואים), בני גנץ וגדי איזנקוט צעירים ממנו בכחמש שנים, ויש לו דעה על כולם.
אחרי קצת יותר משלוש שנים בפיקוד הדרום הביט סביב, עשה את חשבונו -כשבע שנים, שלושה תפקידי רוחב כולל סגן רמטכ״ל ואז סיכוי של אחד משלושה להתמנות לרמטכ״ל - והעדיף להשתחרר בעודו צעיר דיו בגיל 46. הוא מגדיר עצמו כאיש ימין, אך מוקיע את קוצר ראותם של ראשי הליכוד ב-1987, כאשר שמיר וארנס טירפדו את הסכם פרס-חוסיין ותיעלו את המציאות הבטחונית והמדינית בשטחים מהאפיק הירדני לפלשתיני.
על פציעה ואסונות, תככים ופוליטיקה - בחלק השני.
להערות ותגובות afarkeset@hotmail.com
הפיק: איתמר אורן
נוצר באולפני ProCast, רמת גן
Our TOPPODCAST Picks 
Stay Connected
